בתקופת השואה התעמק רבי מנחם זמבה בסוגיות קידוש השם ומלחמת מצוה. לדבריו של אותו גאון, היתה השפעה על מרד גיטו וארשה. לפנינו שתי עדויות מתקופה זו.


היינו כצאן לטבח יובל. איך נתרחש הדבר שאבדה בינתו של העם חכם ונבון? זוהי הגדולה שבפורענות שניתכה עלינו מן השמים. ואני אומר שזוהי הדרך: להתקומם, להתנגד, וללמד בני יהודה קשת. ודאי רבים מאתנו מתנגדים למרד ולשימוש בכלי זיין. ודאי שאין ידינו רגילות במלחמה ובפרט בידים ריקות כלפי ענק בנשק ובטומאה כאחד. אבל כל זה מטמטם את השכל, זה שהרדימונו וששיתקו את חושינו.

עיינתי בפרשת נקמה, נתקשתי תמיד בענין זה. נקמה ונטירה הינם לא תעשה מפורש ובמלחמת מצוה יש חובת נקמה; "נקום נקמת בני ישראל"'. אלא ההסבר הוא פשוט: אם הנוקם מוצא בנקמה סיפוק שפל ומגונה לעצמו, יש עבירה בדבר. לעומת זאת במלחמת מצוה אין הנקמה למען הפרט אלא למען הכלל והיא נעשית מצוה כהלכתה. כשאנו מתרחקים מפניות פרטיות אנו מתפללים: אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך! מטעם זה אני רואה שלפי ההלכה מצוה במרד ובנקמה...". 

(רבי מנחם זמבה, עפ"י לייב פיינגולד, הצופה תש"ז)




- יש דרכים שונות לקדש השם. אילו הכריחו כיום את היהודים לשמד, ואפשר היה להינצל על ידי התנצרות, כמו בספרד או בשעת גזירת התנ"ו, היתה מיתתנו כשלעצמה - בחינת קידוש שם. הרמב"ם אומר אפילו שבשעה שיהודי נהרג משום שהוא יהודי, הרי זה בלבד - קידוש השם, וההלכה כמותו.

אך כיום, הדרך היחידה לקדש את השם היא ההתנגדות בפועל.
(רבי מנחם זמבה, עפ"י הלל זיידמן, יומן גיטו וארשה, ‏14.1.1943)

פעם היה מוישלה. המוישלה האחרון בוורשה.
מוישלה שאל את אביו: אבי, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
מדוע כה ארוך הוא  ,כה נורא מכל לילה אחר?
אותו הזמן גן עדן ואדמה עדיין עמדו.
מלאכים פחדו להרעיש.
ואביו, אביו רוצה לענות: "עבדים היינו",
אך מוישלה נעמד על רגליו ואמר:
אבא זיסה, אבא זיסה ישנה עוד שאלה שברצוני לשאול.
האם ,אבא זיסה, האם אני אחיה בשנה הבאה ואשאל אותך מה נשתנה?
האם יהיו עוד ילדים יהודים שישאלו זאת?
אבות שייענו עבדים היינו?
"אינני יודע" ענה אבא זיסה, אינני יודע אם ישארו,
אך דבר אחד יודע אני יודע, כי תמיד ישאר מוישלה שישאל מה נשתנה.
אינני יודע אם אהיה חי אך אני יודע דבר אחד...